<h1>רבינו ירוחם נט"ו אות כ"ט</h1>
<h2>דף צה.</h2>
ט' חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבלה ולקח ואינו יודע מאי זו לקח ספקו אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואם נמצאת חתיכה חוץ מהן כל דפריש מרובא פריש. ולאותם שפסקו כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור כמו שכתבתי [אות ל"ב] בדין באי זה ענין מפקידין אצל החשוד, הכא מיירי בנמצא ביד גוי שמשמרו מהעורבים כך פשוט ומוכח ובכמה דוכתי. פירוש והא דאמרינן דנמצא ביד גוי מותר דוקא שלא ראינוהו שלקחה מהחנויו' אבל אם ראינו שלקח ספקו אסור וכן מוכח בפסחים [ט' ע"ב] על ההיא דט' צבורין וכו'. והא דאמרי' ובנמצא הלך אחר הרוב אפילו נמצא קרוב לנבלה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וכן פשוט בבתרא [כ"ג ע"ב]. בדבר יבש חד בתרי בטיל דוקא כשהאיסור וההתר מעורבין אבל כל אחד לבדו כגון ט' חנויות שכתבתי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. והא דאמרינן חד בתרי בטל, דוקא בדבר שאינו חשוב אבל דבר חשוב כגון בעלי חיים לא בטל כאשר אכתוב כך מוכח. והא דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה, לאו דוקא בקבוע מקומו כמו ט' חנויו' שכתבתי, כי הוא הדין לבעלי חיים או לדבר חשוב שנתערב באחרים דלא נודע מקומו, וכגון ספק דרוסה שכתבתי במקומו [אות י"ז ח"א], ואסור לפזרן כדי לתת לו דין כל דפריש מרובא פריש כמו שכתבתי בספק דרוסה, שמא יקח מהקבוע ואם פירש מעצמו מותר כך מוכח, וכן מוכח [בזבחים ע"ג ע"ב]. יש מהגדולים שכתבו דכי אמרינן כד היכא דפריש מעצמו כל דפריש מרובא פריש ומותר ולא גזרינן ביה שמא יקח מהקבוע כיון שפירש מעצמו אפי' לא ידיע איסורא שמעורב הכל ביחד האיסור וההתר [ויש מפרשים דווקא] (ו)[ב]ידיע איסורא כגון ט' חנויות אז אמרינ' כל דפריש מרובא פריש אבל לא ידיע איסורא שמעורבין יחד איסור והתר אפילו פירש מעצמו אסור שמא יקח מהקבוע, וראשון עקר וכן כתב רבינו תם וכן הסכימו גדולי האחרונים. כוס של עבודה זרה שנתערב באחרים הכל אסו' אפילו פירש א' מהם לדברי הכל מאותם שחלקו למעלה כי בזה החמירו כלם כך פשוט. ספק טרפה שנפל בבית המטבחים, כל בשר שהיה שם בשעה שנפלה הספק אם הם חתיכות הראויות להתכב' בפני האורחים אסורות דמתוך חשיבותן ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי ואם הן חתיכות שאינן ראויות להתכבד בפני האורחי' מותרות דאזלינן בתר רובא, וכל זמן שנמכר קודם שנפל הספק מותר כלומר קודם שנסתפקו בדבר אפילו היה שם אותו ענין שנפל בו עתה הספק דהוה ליה נמצא והלך אחר הרוב ואפי' יהיו חתיכות הראויות להתכבד בפני האורחים כך דקדקו הפסקנים מההיא שכתבתי למעלה.
<h2>דף צו:</h2>
לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ורואין ההתר כאלו הוא איסור אלא כשהאיסור מתפשט והולך במקום שהולך ההתר, אבל במקום שאין האיסור מתפשט כגון ירך שנצלה בה גיד הנשה דאמרינן שאוסר בכדי קליפה, לא אמרינן אותה קליפה נעשית חתיכת נבלה ואוסרת קליפה שאצלה וכן כלם כמו שכתבתי בדין גיד [אות י"ג]. וכן במליחה, כיון שהמלח אינו נאסר אלא מחמת דם והדם אינו נבלע בבשר דמתוך שטרוד לפלוט אינו בולע, אינו חוזר ונותן טעם בבשר, זולתי אם עמד שם מעת לעת כמו שכתבתי בדין המליחה [אות כ"ה] כך פירשו התוספות. ויש מפ' דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא כשהחתיכ' עומדת בפני עצמה, אבל כשהיא מחוברת כגון קליפה דגיד אינה נעשית כלל נבלה. ויש בין שני פירושים אלו כי לפי' התוספות נעשית נבלה אבל אינה אוסרת שאצלה, ולפירו' השני' אינה נעשית נבלה כלל, ונפקא מינה לירך שנתבשל בה גיד הנשה אם משערין בגיד ובשומן ובכדי קליפה וכתבתיו בדיני חלב וניקור הבשר.
<h2>דף צז.</h2>
כזית חלב שנפל בתוך חררה אפויה אינו נאסר אלא כדי קליפה או כדי נטילה, ואינו מפעפע בכלו, דלא הוי אפוי כמבושל להתפשט האיסו' בכלו כך כתב הרא"ש.
<h2>דף צז:</h2>
מין במינו שנתערב אפילו דהתר דאין אנו יכולין לעמוד על טעמו משערין בס', ומין בשאינו מינו דהתר כגון תרומה וחולין בנותן טעם וטועמו כהן, ומין בשאינו מינו דאיסורא כגון בשר בחלב טועמו קפילא ארמאה פי' נחתום גוי כלומ' בלא ידיעה כמו מסיח לפי תומו ואם אין נחתו' גוי משערין בס' כך פשוט. ולמטה [לקמן ק"ט ע"א] אכתוב דעת רש"י במין במינו דלא בטיל, ומין במינו במשהו לענין יין נסך וטבל וכתבתיו ביין נסך [ני"ז] חלק ראשון.
כשמשערין בס' משערין הרוטב והקיפה כלומר שולי הקדרה שהוא העב של התבשיל, והחתיכות הכל נחשב לבטל האיסור. ומחשבין מה שבלעה [קדרה] אבל [אין] מחשבין הקדרה עצמה שאין משערין בכל הקדרה אלא במאי דבלעה כלומר שבלוע בדפני הקדרה לא מה שחסר מחמת האור כך פשוט, ופרש"י ודוקא כשידוע כמה היה האיסור ומחשבין אותו כמו שהיה מתחלה אז משערין מה שבלעה הקדרה, אבל לא נודע אלא כמו שאנו מוצאי' בחתיכות האיסור עתה שנתבשלה ונפחתה לא משערין כלל מה שבלעה הקדרה כי כמו שבלעה מהתר בלעה מאיסו'. ולא משערין בכלה קדרה לקולא כמו כאן אבל לחומרא כגון קדרה חולבת שבשלו בה בשר או כף חולבת שבחשו בה בשר אז מחשבין כל הקדרה או כל הכף לאיסור, ויש לומר דוקא כשהיא בת יומא. ועוד כתב רש"י ותרי לישני דגמ' [דאיכא] (דאמרי') [דאמרי] דבכולה קדרה משערינן ואיכא דאמרי דבמאי דבלעה קדרה, כיון דאיפליגו לישני ואיסור דאוריתא הוא אזלינן לחומר' ולא משערין בקדרה, ועקר הדבר כמו שהובא בפנינו משערין ולא משערין במאי דבלעה קדרה מההתר לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה כדאמרי' לקמן אטו דהתרא בלע דאיסורא לא בלע ע"כ. וי"מ דבמין במינו דמן התורה בטל ברוב אי נמי בשאינו מינו ואיכ' טעמו ולא ממשו אזלי' לקולא ומשערינן במאי דבלעה קדרה. קדרה של איסור או כף שבחשו בה או שבשלו בה התר בכל הקדרה משערינן לחומרא לא במה שיצא ממנה לבד כמו שכתבתי למעלה מדברי רש"י וכן מוכח. וכן דקדקו שם הפוסקים מההיא דבדידיה משערינן לא במאי דנפיק מיניה כיון שאין אנו יודעין כמה יצא ממנו כאשר אכתוב. והראב"ד כתב דוקא בקדרה של חרס שאין חוזר להתרו, אבל בקדרה או כף של מתכת או כף וקערה של עץ שחוזרי' להתרם אומדין כמה יצא ממנה באומד יפה ולא משערין בכלה, וכתב שכך קבל מה"ר יוסף בן פלט. והרמב"ן כתב דנראה לו שאין לחלק כי בכלן משערי' בכלה לחומרא כיון דקי"ל דבדידיה משערינן ולא במאי דנפיק מיניה.
חתיכת איסור שנתבשלה עם התר אף על פי שמסלקין האיסור משערין בכל החתיכה של האיסור ולא נחשוב דוקא מה שיצא ממנו אלא משערי' בכלו כלו' בכל האיסור, ואין צ"ל בנבלה וכיוצ' בה אלא אפי' בכחל שהכחל עצמו מותר ואינו אוסר אלא משו' החלב הכנוס בתוכו בכל הכחל משערין כיון שאין אנו יודעי' כמה יצא ממנו ובדיני כחל [אות י"א] כתבתיו כך פשוט.
<h2>דף צח.</h2>
חצי זית של איסור צריך לשערו בס' חצאי זתים כך פשוט.
מה שאנו אומרין כל איסורים שבתורה בס' דוקא מין במינו דליכ' למיקם אטעמ' או מין בשאינו מינו וטעמו אותו ואין בה טעם אז משערי' בס', שאם היה פחו' מס' אפי' דאי' בו טעם איסו', אבל אם היה בו טעם אפילו ביותר מס' לא בטיל דטעמא לא בטיל כך פרש"י, וכן נראה מהרמב"ם. ונראה לפרש"י דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא סמכינן אס' עד שיטעמוהו תחלה אם הוא של התר יטעמהו ישראל ואם הוא דאיסור (משום) טועמו נחתום גוי, ובפחות מס' לא אזלינן בתר טעמא כמו שכתבתי. אבל התוס' כתבו שאפילו אם יש בו טעם אסור משערינן בששים ובפחות מששים אם יש בו טעם אסור ואם לאו מותר וכן כתב הרא"ש. והרמב"ן כתב דחתיכת נבלה שנפלה בקדרה והוא מכירה זורקה וטועם נחתום גוי כמו שכתבתי למעלה ואם אין בו נותן טעם מותר ולא בעינן ס', אבל אם אינו מכירה בעינן ס' אפילו היכא דלא יהיב טעמא.
<h2>דף צח:</h2>
כשמשערין בס' משערים העצמות עם הבשר של חתיכת האיסור כנגד החתיכות של התר ועצמותיהן ובשרם, וזהו מדרבנן כי מן התורה חד בתרי בטיל ולא חשיבי עצמות איסור כך פשוט. ולפי הירושלמי [נזיר פ"ו ה"ט] קליפות ביצי האיסור מסייעות ההתר לבטל מה שבתוך הביצה של איסור. וי"א כי בקליפה אומרין כך אבל לא בעצמות שיש בהן לחלוחית, וראשון עקר כי לפי גמ' שלנו אין לחלק בין קליפה לעצם לצרף איסור כנגד התר כמו שכתבתי בחתיכה וכתבתיו בדיני העוף. וכן חתיכת נבלה ואחר כך נפלה בקדרה, עצמות שבה מצטרפין לאיסור לפי שבולעין הם טעם הנבלה, ואפילו נתבשלה תחלה של נבלה בפני עצמה, כשחז' ונפל בקדרה של התר אע"ג דמשערין כל הבשר שבה לא משערינן בה לא סגי בהכי אם לא תשער גם העצמות, דשמא בשר הנבלה נתמעט בבישולו ונבלע בעצמות כל זה מדברי רבינו שמשון בפירוש המשנה במסכ' (ערלה) [תרומות פ"ה מ"ט]. וכתב מורי הרב רבי אברהם בן אסמעאל נ"ע מסתברא דכי אמרינן שעצמות ההתר מצטרפין דוקא מין במינו דמן התורה בטל ברוב או מין בשאינו מינו ובדקנוהו ואינו נותן טעם בו, אבל מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא ארמאה דליטעמיה אפילו עצמות ההתר אין מעלין דהא קא יהיב טעמא ע"כ.
נשפך הרוטב שיש בו טעם האיסור ואין ידוע אם היה בו ס' לפי פרש"י הוי ספקא דרבנן ושרי, ולפי פסק ר"ת הוי ספק דאוריתא ואסור, והרמב"ן והרשב"א כתבו כרש"י. וזהו מחלקתן רש"י כתב כי טעם שנותן האיסור בדבר של התר אינו כעקר כלומר כממשות האיסור ועל כן הטעם בטל בס' כי משליך ממנו חתיכת האיסור ומבטל הטעם בס' ומן התורה בטל ברוב, ור"ת כתב דטעם כעקר כיון דשאינו מינו דאוריתא כיון שנתן האיסור טעם בהתר נהפך כלו להיו' איסור ולוקין עליו בכזית כאלו היה כלו איסור, וההיא דאמרינ' [ע"ז ס"ז ע"ב] טעמו ולא ממשו אי' לוקין עליו, במין במינו, פי' טעמו וממשו האיסור בעין ומכירו ואז טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו מן התורה כי ברובא בטיל, וכן אם היה ממשו בעין ולא נמוח רק שאינו ניכר אין לוקין כי הוא בטל ברוב והוא איסור דרבנן ע"כ מדברי ר"ת. וזה המחלקת תלוי בפי' הסוגיא בההיא דאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעקר דבקדשין אסור וכו', ונפק' מינה כלומר מהשני פירושי' אם נשפך הרוטב כמו שכתבתי.
<h2>דף צט:</h2>
אין בגידין בנותן טעם ולפי' בין נתבשל בין נצלה גיד הנשה או גיד של איסור עם בשר התר משליכו ומותר, ולא אסרו בגיד הנשה שנתבשל או נצלה או נמלח אלא משו' שמנו כי בשמנו יש בנותן טעם ואוסר כך פשוט ומוכח בחולין וכן כתב רי"ף ורש"י וכן עקר.
יבש ביבש חד בתרי בטיל דאוקמוה רבנן אדין תורה דבטל ברוב, דלא אמרו חכמים בס' אלא בלול שכשהוא אוכל התר אוכל נמי איסור עמו אבל יבש ביבש כל אח' בפני עצמו ובין שאכל אחד ובין שאכל ב' יש לומר כל א' ואח' של התר הוא דכל דפרי' מרובא פריש. ויש חלוק בזה כאשר אכתוב מה שחלקתי בין שהאיסור בלול ובין שכל א' בפני עצמו כגון יבש ביבש כמו שכתבתי. כתב הרשב"א דוקא במה שנתנו חכמים שיעור בכדי נתינת טעם אבל מה שהחמירו לאסור במשהו כגון חמץ או תרומה שהוא בא' ומאה או ערלה וכלאי הכרם שהוא באחד [ו]מאתים אין הפרש באלו בין שהוא איסור בלול בין יבש לא אמרינן באלו יבש ביבש חד בתרי בטי'. וכל א' תמצא במקומו הראוי לו [נכ"א ח"ב], ושם כתבתי מחלקת הפוסקים שיש בזו הסברא ובדיני פסחים כתבתיו [נ"ה] ח"ה.
<h2>דף ק.</h2>
יש דברים שהם בנ"ט ויש דברים שהם בס' ויש דברים שהם בטלים ברו' כמו שכתבתי ויש דברים שאפילו הם יבש ביבש כלומר חתיכת איסור שנתערבה באחרות אינן בטלות כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים כאשר אכתוב. ועתה אבאר מה נקרא בריה ואבאר דינה אם נתערבה וכן הרוטב שלה שהוא טעמה ואחר כך אבאר מה נקרא חתיכה הראויה להתכבד בה ודינה וכל עינינה. בריה נקראת כגון גיד הנשה כיון שבתחלת בריתה נאסר או אבר מן החי או עוף טמא. ולרש"י [חולין ק"ב ע"ב] עוף טהור שמת אינו קרוי בריה דנבלה לא נקראת בריה דאינה נקראת בריה אלא אם כן נוצרה באיסור כגון עוף טמא או גיד הנשה וכיוצא בזה. ומקשו עליו כי חלב שעל הקרב וכליות בטלי, ונוצרו באיסור, וערלה וכלאי הכרם כמו כן. ויש שפי' כי כל דבר שנחלק ויש לו שם אחר שאין קורין אותו כבראשונה נקרא בריה כגון עוף טמא שכשנחתך אינו נקרא עוף טמא אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד הנשה וכיוצא בו, אבל נבלה אפילו חתיכה נקראת נבלה, וכן פי' בתו' ולזה הסכים הרא"ש. ויש מי שכתב דאינה נקראת בריה אלא אם כן באה מברית נשמה, וכן נראה עקר, וכן עכבר או יתוש או נמלה או אחד מהשרצים שלמי' נקראים בריה. וזהו דינה, בריה שאמרנו אינה בטלה לעולם אפילו באלף כל זמן שאינה נכרת אפילו פירש אחד מהן ואפילו יבש ביבש אם האיסו' היא בריה אינה בטלה אם נתערבה בהתר ואינה נכרת, שאם היתה נכרת משליכה לחוץ ומשער טעמה בס' כשאר איסורין כי הרוטב טעם שבה לעולם בטל בס' כשאר איסורי' אף על פי שהיא אינה בטלה כמו שכתבתי, ודוקא שלימה אבל נימוחה שיעורה בס' כמו שאכתוב בחתיכה הראויה להתכבד, וצריך כזית ללקות עליה לאכלה, ובטלה ברוב אם הוא יבש ביבש, וה"ה אם נחתך ממנה קצת וכן כתב [הרי"ף] בתשובה כאשר אכתוב כל זה פשוט ומוכח וכן מוכח במס' מכות [י"ז ע"א]. ויש מי שכתב כי בריה לפי הירושלמי [תרומות פ"י ה"ה] בטלה כתב רי"ף שהוא קרוב לאלף, ורוב הפוסקי' הסכימו כיון דבגמרא דידן לא יהיב שיעורא אפילו באלף לא בטלה כמו חתיכה הראויה להתכבד וכולי. נמצא שרץ מכל השרצים בקדרה בין שנפל בצונן בין שנפל בחמין, אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בס' כשאר איסורי' שבתורה דלא אמרי' בריה לא בטלה אלא דוקא שלימה כמו שכתבתי למעלה כך כתב הרי"ף בתשובה. לפי מה שכתבתי למעלה עכבר או שום שרץ שנפל בהתר אם הוא ניכר משליכו לחוץ והשאר מותר ואם נימוח משערין בס' וכן פשוט בע"ז וכן כתב גאון בתשובה. ולמטה אכתבנו אם הוא צונן כיצד. עכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת כתב גאון בתשובה שאם השרץ נימוח בשמן משערין לו בס' אם הוא שמן רותח ומותר באכילה וכ"ש להדלקה, ואם השמן בצונן מעבירו במסננת ומותר אפילו באכילה ולא בעי' ס'. ולגבי נרות ביהכ"נ אם הוא מאוס אסור בהדלקה משו' הקריבהו נא לפחתך. עכבר או שום שרץ שנפל לתוך חומץ או לתו' שכר אע"פ שמשליכו שלם משערין הטעם בס' שמא השביח השכר או החומץ כך פשוט בע"ז. וכתבו בתוספות ודוקא ששהה שם זמן מרובה דאם לא שהה כן צונן הוא ומותר כגון זבוב כיון שזורקו שותה השאר, ופריב"א שזה הזמן מרובה הוא מעת לעת שכל איסור שבתורה אפילו צונן כיון ששהה מעת לעת ה"ל כמבושל זולתי בשר בחלב כדאיתא [חולין קי"א ע"ב], ואם נמוח השרץ אפילו תוך מעת לעת משערי' בס'. וכתבו המפרשים דוקא בחומץ ובשכר דחיישינן דילמא אשבוחי משבח, אבל ביין ושמן ושאר משקין נותן טעם לפגם הוא ומותר אפילו שהה זמן מרובה ומשליכו אם הוא שלם והשאר מותר ואם נמוח מעבירו במסננת, וכן נר' סברת רי"ף והגאונים כמו שכתבתי למעלה בתשובות שאלות שלהם. וכמו כן במבושל אם הוא נמצא שלם משליכו ומשערי' הטעם בס' ואם נמוח משערי' אותו בכלו בס'. וכנפים ורגלי' של זבוב (שאינן) [שאנו] אוכלין הדבש שאפי' יפגום הדבש השרץ עצמו אסור, ור"ת כתב הטעם לפי שאינו חשוב כשרץ אלא כעפר בעלמא כגון עצמות החמור שמותר.
דבר שבמנין לא בטיל כי הוא דבר חשוב ונחלקו בו בגמרא בעבודה זרה וביבמות [פ"א ע"ב] שאם הוא דבר שדרכו לימכר לעולם במנין אינו בטל כי הוא דבר חשוב אבל אם לפעמים מוכרים אותו באומד ובמשקל בטל וזהו את שדרכו לימנות שנינו, וי"א דכיון שלפעמים נמכר במנין אפילו שלפעמים נמכר באומד ובמשקל לא בטיל וזהו כל שדרכו לימנות שנינו. ונחלקו בו הפוסקים, והרוב הסכימו דאת שדרכו לימנות שנינו וכן כתב הרמ"ה.
חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים נקראת לפי מה שכתב רי"ף דבר שבמנין ואיסורי הנאה, ולפי זה חתיכת נבלה בטלה כשאר איסורים שבתורה שאינה ראויה להתכבד כיון שאינה באיסורי הנאה אף על פי שהוא דבר שבמנין, וכן כתב רש"י בע"ז [ע"ד ע"א] דחתיכת נבלה בטלה. והתוס' כתבו שכל דבר שבמנין אפי' אינו איסורי הנאה הוי חתיכה ראויה אם כן חתיכת נבלה בכלל דין זה, וכן כתב הרמב"ם, ועוד כתב ז"ל שכל דבר שהוא חשוב בעיני אנשי המקום הוא בכלל דין [זה] כי הכל לפי המקום ולפי הדבר בחשיבותו. וזה המחלקת תלוי בע"ז [ע"ד ע"א] בההיא דאת שדרכו לימנו' שנינו. ויש מהגדולים שכתבו דדוקא שנתבשלה עם של התר ועכשיו היא ראויה להתכבד אבל חתיכה חיה ואפי' בהמה בטלה ברוב אם היא יבש ביבש. ויש מי שכתב כי כבש שלם ואווז שלם אינם ראויין להתכבד אפילו נתבשלו שאין דרך לשום כך שלם לפני האורחי'. וכן תרנגולת בנוצתה אמרי' שאינה ראויה להתכבד. והתוס' כתבו דהכל נקרא חתיכה הראויה בין חיה בין שלימה, ולזה הסכים הרא"ש.
חתיכה הראויה להתכבד שכתבתי דינה כבריה אשר כתבתי למעלה, שאפי' יבש ביבש אינ' בטלה כך פשוט. וכן פשוט במס' תרומות דאילו לא בטלה והרוטב שלה בנ"ט ואם נמחית הרי היא בנותן טעם כך פשוט בתרומות בבריית' [בתוספתא פ"ח הי"ד], אם כן אם נפרצה או נמחתה או נפחתה אחר שנפלה לקדרה ואסר' בטל חשיבותה ותחזור דינה כמו חתיכה אחרת שאינה חשובה, ואם נפחתה א' היא מותרת וכלן אסורו', ולא אמרי' אותה שנפחתה היא היתה של איסור וכלן מותרו' אלא נאמ' של התר היתה והיא מותרת וכלן אסורות אם יש שיעור כמו חתיכה שאינה חשובה כי כנגדה להתר משערין כשאר איסורין, וכן אפי' נפרצו רובן נאמר שעדין (כשאר) [נשאר] האיסורין בשלמות וכל השלמות אסורות. ודוקא נפחתה מאליה או בשוגג אבל נפחתה במזיד אסורה, ולמאן דאמר דאפילו באיסור דרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד כמו כן בכאן כי הוא איסו' דרבנן דמן התורה חד בתרי בטיל אפילו בדבר חשוב הילכ' אפי' נפחתה בשוגג אסורה, וכתב הרמב"ם דדוקא למבטל האיסור קנסינן ולא לאחרים שמותר לאחרים. וראויה להתכב' שאינה בטלה דוקא שאסורה מחמת עצמה כגון נבלה וכיוצ' בה או שנפל בה איסור ונתן טעם והאיסור הוא מבשר בחלב כגון חתיכ' בשר שנפל בה חלב כי פשוט בסוף עבודה זרה [ע"ד ע"א] דבשר אם היא חתיכה הראויה לא בטלה, אבל אם נפל איסור אחר חוץ מבשר בחלב בחתיכה הראויה להתכבד ונתן בה טעם ונאסרה מחמת האחר' שנפלה בה בטלה בס' אפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה, דלא דמי לבשר בחלב דאם היא חתיכ' הראויה דאינ' בטלה אף על פי שנפל בו האיסור ממקום אחר כלו' הבשר מחמת החלב והחלב מפני הבשר דהתם נעשה כיון דנאסר מחמת בריית' כיון דכל א' באנפי נפשיה היה מות' כך כתבו בתוספות וכמ' פסקני'. ובדין בשר בחלב כתבתיו [ק"ח ע"א]. ולמטה אכתוב דברי רבינו תם ודברי רבי אפרים בחתיכה עצמה נעשית נבלה בדין כל שאיסורו בנותן טעם וכו'. חתיכה הראויה להתכבד או בריה או דג טמא עם דגים טהורין אם מכירו משלי' האיסור והטעם בטל בס' ומותרות החתיכות הכשרות או הדגים הטהורים כמו שכתבתי, ואם אינה נכרת אף על פי ששאר החתיכות או שאר הדגים אסורים משום דבריה לא בטלה, מכל מקום הרוטב והקדרה שרו לפי שהטעם בטל בס' לגבי הרוטב והקדרה, דהא (דאמרינן) [דאסרינן] שאר החתיכות או שאר הדגים לא מחמת נתינת טעם כי בטל הוא בס' אלא מחמת דחיישינן שמא יאכל האיסור ולפיכך הרוטב והקדרה מותרין, כך כתבו המפרשים וכן הרא"ש בתשובה. כל מקום שהאיסור בטל בהתר כשנתערב אין צריך להשליך א' מהן אלא הכל מות' כך פשוט במסכת ערלה [פ"ב מ"א] זולתי בתרומה שצריך להרים משום גזל השבט וכן הסכימו בתוספות. ורש"י כתב בחתיכת נבלה שנתערבה שצריך להשליך א' מהן לכלבו, כך כתב הוא בעבודה זרה [ע"ד ע"א] על ההיא דאלו אסורים ואוסרין בכל שהן, וראשון עקר. יבש ביבש מין במינו שנתערב ואינה בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב חד בתרי שהוא גזי' הכתוב אחרי רבים ומותר אפי' מדרבנן כך פשוט. פירוש ומותר לאכלן כאחד וכל שכן שנים שנים או א"א, ומדרבנן החמירו מין במינו שנתבשל קודם שהיה נודע התערובת ולא ידוע עדין שם ההתר שעליו לבטלו קודם בישול בזה צריך ס' אפילו שאינו נותן טעם כמו שכתבתי למעלה גזיר' אטו מין בשאינו מינו, מין במינו בדבר יבש וידוע מיד תערובת נעשה מיד הכל מותר כמו שכתבתי. וכתב ר"י שטבעת עבודה זרה שנתערבה באלף טבעות ונפלה אחד מהן לים הגדול הותרו כלן כדאמרינן [זבחים ע"ד ע"א], ואסור ליהנות מהן כלן כאחד וכן אחד אחד ומותר ליהנות מהן שנים שנים כי שנים ודאי אחד מהן של התר, ולא דמי למה שכתבתי ביבש דהתם נודע תערובתו ומיד נתר בגזירת הכתוב, אבל בטבעות נאסרה תערובתו מיד וצריך ספק ספקא להתירו ספק אם אותה שנפלה לים היא האסורה אם לאו ואת"ל של התר היתה שמא בנשארות לפניו כשלוקח שנים שם היא האסורה. ויש מי שכתב שאפילו בישל היבש ביבש שמותר כיון שהיה בטל כבר בעודו יבש ולא נאמר כבר נפלט טעמו ואוסר ולא התירוהו אלא בעודו יבש, ואין אנו מוצאים שום דבר שהוא מותר לאכלו ורוטבו יהיה אסור, כי כשאוסר עד ששים בבישול כשלא נודע התערובת ולא היה לו לתערובת עדין התר כמו שכתבתי, אבל ביבש מיד שנתערבו היה מותר בגזיר' הכתוב, וכן בתוספות וכן כתב הרא"ש וכן עקר. ומין במינו בדבר יבש שכתבתי שנתבטל ברוב אפילו נתבשל אינו אוס', (בכל) [מכל] מקום אם נתוסף עליו איסור עד שריב' על ההתר ומצא מין את מינו וניעור ואוסר ההתר כלו, וכן עקר וכן כתב הרא"ש, וכל שכן מין בשאינו מינו כמו שאכתוב. מי' בשאינו מינו ביתר מס' וכן מין במינו בדבר לח ביתר מס' שהוא בטל, אם נתוסף עליו איסור מצטרף עם הראשון אע"פ שאינו נותן טעם ואם ירבה האיסור בעינן שלא יהיה שם ס' אסור, וכן כתבו בתוס' וכן מוכח וכמו שכתבתי למעלה ביבש ביבש. ולמטה אכתוב מחלקת הפוסקים במין במינו. והראב"ד חולק על זה וכתב שאם נפל איסור לתוך התר ואין בו כדי נתינת טעם וחזר ונפל איסור דלא מצטרפי אהדדי דאמרינן קמא קמא בטיל ולא עוד אלא שהאיסור מצטרף עם ההתר לבטל איסור שנפל בסוף. ודברי התו' עקר שאין לחלק בין שנפל האיסור בפעם אחת בי' בכמה פעמים, ובס' משערין כמו שכתבתי זולתי בערלה ובכלאים ששיעור' בק"ק וכן כתב הרמב"ן.
נתערבו הרבה בהמות שחוטות וחתכום לחתיכות הראויות להתכבד ונמצאת ריאה אחת מהן טרפה ואין ידוע של אי זה מהן כלן טרפות ולא בטלי וכל שכן אם הבהמות שלמות, ואם פירשה א' מהן היא אסורה וכלן מותרו' כך כתבו המפרשים וכתבתי מזה למעלה.
זבוב הנמצא בתמחוי שהוא כלי שני (וסלקו) [וחלקו] ממנה בכף בשאר קערות הכל מותר דשמא בכלי שני נפל וכלי שני אינו מבשל, ועוד נהי דבריה לא בטלה דוקא היא גופה אבל אם נמצא' הבריה הטעם בטל בס' והבריה משליכה, ואפילו היה כלי שני מבשל הכל מותר דבטל הטעם בס', ועוד י"ל דשמא אח' שנתקרר התבשיל נפל ואיכא ספקי טובא. ומיהו אם נפל הזבוב בכף מכלי ראשון הכף אסורה ואם החזיר אותו כף לתוך הקדרה אפילו הדיחה לאחר שהשליך בה הזבוב צריך שיהיה בקדרה ס' מכל הכף כך כתב הר"מ. וכן הרא"ש בתשובה כי כף מלא מתבשיל שלקחו מהקדר' לטועמו ונמצא בו נמלה והתירו הרא"ש כי לא היה בנמלה אחד מס' במלא הכף. ועוד כתב זבוב הנמצא בכף ולא הוחזר בקדרה, צוה להגעיל הכף כי לא היה בכף ס' כנגד הזבוב.
כל שאיסורו בנותן טעם כגון דבר לח כמו שכתבתי אינו אוסר עד שיתן טעם ברוטב שהוא מרק התבשיל ובקיפה שהוא שולי הקדרה ושיתן טעם בחתיכות וכיון שנתן הטעם כמו שכתבתי נעשית החתיכה שקיבלה הטעם חתיכה דאיסור ונעשית חתיכה עצמה כלומר אותה של התר שקבלה הטעם חתיכת נבלה ואוסרת אם נפלה במקום אחר כך פשוט. ורבינו תם כתב דהא דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה דוקא שנאסרה בנתינת טעם שקבל מהאיסור ואז היא חוזרת כל החתיכות כחתיכת נבלה, אבל אם נאסרה אותה חתיכה על ידי דבר שאיסורו בכל שהוא ולא בנתינת טעם לא אמרי' בזה חתיכה עצמה נעשית נבלה להצריך ס' ואינה אוסרת חתיכות אחרו' ע"כ, ותמצאנו ביין נסך [ני"ז ח"א] בתערובת יין נסך. ורבינו אפרים כתב דלא אמרינן בכל איסורים שבתורה חתיכה עצמה נעשי' נבלה להצריך ס' לבטל כל אותה חתיכה שנאסרה רק שיהיה בהתר ס' כדי לבטל האיסור שנבלע בחתיכה וההתר שבאותה חתיכה מצטרף עם ההתר האחר לבטל האיסור שנבלע בה זולתי בבשר בחלב כמו שכתבתי במקומו [לקמן ק"ח ע"א]. ולפי זה צריך שנאסרה החתיכה בטעם שקבלה מאיסור ואז נקראת מין במינו לאסור האחרות כמו שכתבתי, אבל אם קבלה איסור זאת החתיכ' מדבר שאיסורו בכל שהו כיון שאין צריך לבטל אלא איסור הראשון לא חשיב מין במינו לאסור בכל שהו. ולפי דבריו חתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת התר ואין ידוע כמה בלעה הימנה צריך ס' לבטל שתיהן אם נתבשל אח' כך עמהם דבר אחר, אבל אם האיסור ידוע כגון כזית איסור שנפל על חתיכת התר ונאסרה ואחר כך נתבשלה עם אחרות אין צריך ס' אלא כנגד הזית. ור"י כתב דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה פירוש ונחשוב ההתר כאלו הוא איסור אלא כשנפלט מהחתיכה מן האיסור עם ההתר מן הכל יחד ונתערב בחתיכות אחרות, אבל כשהאיסור שנפל בחתיכה ונעשית נבלה אותו איסור אינו מפעפע ואינו נפלט מן החתיכה כגון כזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת של חלב וקדם וסלק הבש' קודם שינוח מרתיחתו כמו שכתבתי בדיני בשר בחלב כיון שאין אותו שנבלע בה נפלט ממנ' אף על פי שנפלט מהחתיכה עצמה בשאר חתיכות אינו אוסר החתיכות האחרות כיון שאין נפלט ממנה האיסור שנפל בה וכן מוכח וכן עקר. ובדיני בשר בחלב כתבתיו.
<h2>דף קז:</h2>
דבר איסור והתר צונן בצונן שנוגעין זה בזה והוא יבש ביבש אינו צריך קליפ' אלא הדחה ואסור להגיעם זה בזה שמא לא ידיח' כך פשוט. פי' ודוקא דבר שאין דרכו להדיח קודם שיאכלנו אז אסור להגיען זה בזה שמא יאכלנו בלא הדחה אבל דרכו להדיח קודם שיאכלנו מותר להגיעו לכתחלה כגון בשר נבלה לצרור אותו במטפחת עם בשר שחוטה הבאה מן המטבחים שאין דרך לאכל בשר הבא מן המטבחים בלא הדח' משום דם ומשום חלב וכן הסכימו המפרשי'. ודבר לח צונן בצונן ושהה בו מעת לעת דינו כרותח והיינו כבוש שהו' כמבושל וכן כתב אבי העזרי והרא"ש, זולתי בשר בחלב דאפי' תרו ליה כולי יומא שרי ובבשר וחלב כתבתיו [לקמן קי"א ע"ב]. מותר לתת איסור צונן לתוך כלי התר אם הוא כלי שאין דרך להשתמש בו בלא הדחה, אבל אם הוא כלי שרגילים להשתמש בו בלא הדחה אסור ליתנו בו לכתחלה שמא ישתמש בכלי בלא הדחה, ואם שכח ונתנו בתוכו מדיח הכלי ודיו כיון שהו' צונן בצונן, כך דקדקו המפרשים מאותה שכתבתי למעלה.
<h2>דף קט.</h2>
כל איסור שאיפשר לסוחטו אסו' כגון חתיכה שנפלה בה חלב או שאר איסור ונתן בה טעם ונעשית חתיכת נבלה אפילו שחזר ובשלה עם חתיכות אחרות ונפלט ממנה האיסור לא הותרה החתיכה כי נשארה באיסורה כבתחלה כך פשוט. וכתבתיו בדיני בשר בחלב [אות כ"ח] בדין טיפת חלב שנפלה בבשר, ושם כתבתי אם יש חילוק בין ניער או כיסה הקדרה בסוף ולא בתחלה ובין ניער או כסה מתחלה ועד סוף. אפשר לסוחטו אסור, ופרש"י בין בטפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניע' הקדרה ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה בין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בו כדי טעם כמו שכתבתי בדיני בשר בחלב ואפילו אין בו כזית הרי חצי שיעור אסור מן התורה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת האחרות כי טעם החתיכה שנפלט ובלעו האחרות לא בטיל אפילו באלף כי מין במינו לא בטיל דהלכה כרב דאמר כל איסורים שבתורה במינן במשהו וכו', אבל אם יש רוטב לבדו יותר מס' בכל החתיכה שקבלה טעם האיסור הרוטב מבטלה ומשליכה וכלן מותרות דבכל מין במינו ודבר אחר סלק מינו כמי שאינו וכו' כמו שכתבתי למעלה כל זה תוכן דברי רש"י על ההיא דכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, ולמטה אכתוב המחלקת במין במינו. מין במינו נחלקו בו הפוסקים, רש"י כתב דהלכת' כרב דאמר דאפי' באלף לא בטיל זולתי כשיש בו רוטב דה"ל מין במינו ודבר אחר כמו שכתבתי למעלה. ושאר המפרשים כתבו דקיימא לן כרבא דמין במינו בס' וכן מוכח [בזבחים ע"ט ע"ב] ובעבודה זרה [ס"ו ע"א] ובמסכת חולין [צ"ז ע"א], וכן הסכימו והכריעו גדולי האחרונים זולתי ביין נסך וטבל דמין במינו במשהו וכתבתיו ביין נסך [ני"ז] ח"א.
<h2>דף קט:</h2>
נפל חלב או חלב על צלי לא אמרינן הנפלט שהאור שואבו אלא מפעפע וחוזר ונבלע בתוכו ומשערין כמו שכתבתי למעלה [ק"ט ע"א], דלא שייך פליטה בצלי אלא בדם דמשרק שרי' והאור שואבו כמו שכתבתי בדיני דם [לקמן קי"ג ע"א] כך כתבו המפרשים בההיא דכחל וכן כתב הרא"ש.
<h2>דף קיג.</h2>
הבשר שמיבשין עם המלח הראשון כתב הראב"ד שאם השהה המלח על הבשר עד שהוא יבש אז הוא חוזר ובולע ממנו שהמלח כרותח ובעי קליפה ע"כ אבל התוספות כתבו שאי' כח באיסור הנבלע בחתיכה לצאת מחתיכה לחתיכה כי אם על ידי רוטב אבל לא על ידי רותח (בצלי) [דצלי] ולא רותח דמליחה כמו שכתבתי. וכתב הרא"ש אפי' לפי דבריהם יש דם על פני הבש' ועל פני המלח ונבלע בבשר אח' שנח מלפלוט שאין לומר בו מתוך שטרוד לפלוט אינו בולע, ולכך נהגו להדיח הבשר ממלח ראשון אחר ששהה שיעור מליחה ונותנין בו מלח אחר ומתישן במלח שני.
